יום חמישי, 18 בפברואר 2010

ביקורת בושם: שאנל - Bois des Iles (אדט)

chanel Bois de Iles
שנים הכרתי את שאנל כמותג היוקרתי והנחשב שאין אפילו בושם אחד שלו שאני אוהבת. שאנל 19 הריח לי כמו אשה חמורת סבר מהסוג שיצלצל למשטרה - ובחצות בדיוק - אם אחד השכנים בבניין עורך מסיבה עם מוזיקה ולא מכבד את שעות המנוחה המוגדרות בחוק. קריסטל הריח לי כמו הסבתא - הצעירה עדיין – שבדיוק חזרה מטיול בחו"ל, בו ביקור בדיוטי פרי ורכישת אספקת שאנלים לשלוש שנים הוא חלק מרוטינת הנסיעה שלה כבר 20 שנה. כל האלורים למיניהם תמיד הריחו לי כמו מפעל לסוכריות שסכנה רק להתקרב אליו מחשש שהריח ידבק לבגדים ולא ירד גם אחרי שש כביסות. קוקו מדמואזל – כנראה בגלל הליצ'י – תמיד גרם לי לחשוב על פירות שלא בעונתם. ובצנצנת שימורים. קוקו פשוט לא היה בשבילי. שאנל 5 גם לא. למעשה זה האחרון, כך סברתי, הוא לא – ואסור שהוא אי פעם יהיה - בשביל אף אחד.

כך היה שנים. הבשמים האלה היו מה שאני הכרתי כשאנל. אבל אז קרה דבר: התחלתי לאהוב בשמים ולהתעניין בהם הרבה מעבר לרצון "להריח טוב". תוך שנים ספורות, ומבלי להרגיש כמעט, אוסף הבשמים שלי גדל וגדל, ולא רק שריבוי הבשמים לא השביע את התאווה שלי אליהם אלא רק גרם לי לרצות עוד ועוד. כבר לא הסתפקתי ברכישות בשמים בארץ ומדי חודש סכומים נכבדים מכרטיס האשראי שלי ירדו על רכישות בשמים מחו"ל. בשמי נישה ובוטיק החלו למלא את ארונית הבשמים שלי וידי עוד היתה נטויה. התחלתי להכיר באינטרנט אנשים מרחבי העולם, שהמשותף היחידי בינינו היה האהבה לבשמים, והיינו מחליפים בינינו בקבוקים או עושים אחד לשני דוגמיות מהנוזלים הנדירים שבידנו.
בכל החלפה כזאת (swap), מקובל לרוב להוסיף "אקסטרות" על ההחלפה שסוכמה מראש. האקסטרות היו לרוב עוד דוגמית או שתיים (גם יותר לפעמים – הכל בהתאם לנדיבות הצדדים) של בושם כמחווה ידידותית וכביטוי של נדיבות. פה ושם נזרקו אלי שאנלים כאקסטרות.
כך למעשה התחלתי להכיר את שאנל האחר, שהוא לא שאנל של הפארמים ולא של הדיוטי פרי, כי אם שאנל שניתן למצוא רק בבוטיקים אקסקלוסיביים בצרפת ובעוד מספר מאד קטן של מקומות בעולם. שם נמכרים בשמים שמוציא הבית במהדורות אקסקלוסיביות או מוגבלות לצד בשמי וינטג' של המותג שיצאו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. מאז היחס שלי אל שאנל השתנה, וגם אם אני עדיין לא ממש אוהבת את כל בשמי המותג, יש לי ריספקט. הבשמים של שאנל הם כבר לא פצצות סירחון בבקבוק מהודר בעיני (נו טוב, אלור ושות' אולי עדיין כן...), אלא קלאסיקות שכבודן במקומן מונח.
.
Bois des Iles הוא אחת מהקלאסיקות שאני באמת אוהבת. הוא הושק לראשונה ב 1926 ושנים לא ניתן היה להשיגו, גם לא בבוטיקים של שאנל, אלא רק אם התמזל מזלו של מישהו להשיג בקבוק וינטג'. ב- 2007 החליטו בשאנל לייצר אותו מחדש ולהכניס אותו לליין האקסקלוסיבי ((Les Exclusifs שמיוצר בכמויות קטנות ותפוצתו מוגבלת (ומחירו מרקיע שחקים כמובן). את BDI ניתן להשיג בריכוזים של או דה טואלט ופרפום טהור בלבד. כיוון שהאדט הוא הריכוז היחידי שאני מכירה אדבר עליו בלבד.
הדקות הראשונות של BDI עשויות לעורר רושם קשוח במקצת. תערובת עזה של עצים ותבלינים מרים יוצרים תחושה מדיצינית משהו. האלדהידים עוקצניים בהתחלה והברגמוט מרגיש לי קצת כמו חומרי ניקוי (חומרי ניקוי כמו שאני מדמיינת שהיו בעבר, בעידן טרום הכימיקלים והדטרגנטים של היום) שנמצאים באותו ארון של משחות העשבים (שנרקחו באופנים ביתיים מן הסתם). אלו הן דקות מופלאות של חסד למישהו כמוני, שאוהב קשיחות מסוימת בבושם שלו ועשבים, וסיוט למי שרואה בבושם דבר שאמור להיות נעים בלבד ולהריח טוב. אבל גם אם אתם משתייכים לקבוצה השניה - תנו צ'אנס. זה מתפתח: כעבור כמה דקות האלדהידים מתמתנים ועמם גם הירוקת העשבית, שממשחה לטיפול במיחושים הופכת לשריד עשבי סבוני מעט (ואני לא מדברת על סבוני הסוכריה של היום אלא על הסבונים המוצקים שהיום בקושי אפשר להתקל בהם שהריחו כמו טלק ועשבים). העוקצניות נעלמת ואת מקומה תופסת עציות עשירה של אלגום (sandalwood) מתובלת בג'ינג'ר, ציפורן ווניל. בשלב הזה גם פרחוניות מסוימת מתלווה לקומפוזיציה, ואני מבחינה באיריס שבאה לרגע והולכת, ובילנג ילנג. ורד ויסמין - אף על פי שהם אמורים להימצא שם לפי רשימת התווים הרשמית - לא הצלחתי לזהות. הפרחוניות, גם אם היא נמצאת שם, לעולם לא הופכת לדומיננטית, ונשארת לאורך כל הזמן בצלם של התווים האחרים. ככל שמתקדמים בזמן החמימות של BDI מתגברת, ומתקתקות רכה של וניל, טונקה ובנזואין תופסת את מקומו של כל מה שהיה קשה ועוקצני בהתחלה. המתקתקות הזאת מלווה בתבלינים בהתחלה, אך לאט לאט התבלינים עוזבים אותה, והיא פשות נשארת שם – עצית, רכה ונינוחה.
BDI הוא בושם שמריח כמו קלאסיקה יוקרתית ועם זאת הוא אינטימי ולא כבד בכלל. הסיאז' שלו (Sillage, שובל ריח) מינימלי. כדי להריח אותו צריך באמת להתקרב. אני נהנית ממנו כבושם חורף מחמם ומנחם, אבל הוא בהחלט לא כבד מדי לקיץ.

התווים הרשמיים:
עליונים: אלדהידים, ברגמוט, נרולי, אפרסק
אמצע: יסמין, ורד, שושנת העמקים, איריס, ילנג ילנג, כוסברה
בסיס: וטיבר, אלגום, בנזואין, מאסק

תגובה 1:

נעלולה אמר/ה...

אני סוטה קטנה. ממש אוהבת את 22...

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...